הבשורה החדשה: המונופול על המשחק הפוליטי נשבר

התבקשתי לכתוב על פוליטיקה, ובעיקר על האופן שבו ניתן לנתח את הזירה הפוליטית דרך הפריזמה של העידן הנוכחי. מידת הזהירות מחייבת שלא לעשות שימוש במונח "עידן חדש", גם משום שהוא עדיין אינו חלק מן ההוויה הנוכחית, אך בעיקר משום שהוא מתחבר באופן אינטואיטיבי עם "רוחניות".

הזירה הפוליטית אינה הפוליטיקה המתרחשת בה, והיא אף אינה הפוליטיקאים הנלחמים בתוכה. הזירה הפוליטית היא ה-זירה ב-ה' הידיעה, שבה החברה האנושית מגשימה את עצמה, באמצעות משחק אשר כלליו נכתבים בדם משתתפיו, תוך כדי קיומו. הזירה הפוליטית קיימת תמיד. בכל מערכת שלטונית ובכל מבנה חברתי. בדמוקרטיה, בדיקטטורה, בפשיזם או ליברליזם, במונרכיה ובתיאוקרטיה.

מערכת האינטרסים המורכבת פועלת באופן מתמיד ומושכת עד קצה גבול היכולת את הניסיון למיצוי מירבי של הפוטנציאל הפרטי, תוך שמירה על המינימום ההכרחי לשם תחזוק האינטרס הכללי. מערכת האינטרסים משולה לזו של חוואי, המעדיף לתת לתרנגולת לחיות כל עוד היא מטילה את הביצה היומית, ורק לבסוף לשחוט אותה למאכל. אם תיתן לחוואי תרנגולת המטילה שתי ביצים ביום, חיש מהר הוא מוסר לך תמורתה את התרנגולת הראשונה.

מאחר והזירה הפוליטית היא הכרח המציאות בכל מקרה, הרכיב שאותו ניתן לשנות ואיתו ניתן לעבוד על מנת לשפר את תוצאות המשחק הפוליטי הוא הרכב השחקנים בזירה. הפוליטיקאים הם שחקנים מיומנים שמטרתם העיקרית היא הישרדותם בזירה. רק מהרגע שהובטחה לפוליטיקאי הישרדותו האישית בזירה, מתחיל המשחק מול הציבור והפוליטיקאי מסוגל לפעול למען מישהו אחר מלבד עצמו. לפיכך, כל עוד הישרדותו אינה מובטחת, אין לך לתת בו אמון בשום אופן משום שכל הבטחה ניתנת רק לצורך הבטחת עתידו האישי.

כאן נכנסת למשחק פוליסת הביטוח המקצועי של הפוליטיקאי, היא ה- הפופוליטיקה. הפופוליטיקה מבטיחה לפוליטיקאי את עתידו לאורך זמן, הרבה מעבר לנקודות הזמן בהן נערכות בחירות, ולפיכך היא מצויה יותר במערכות פוליטיות המבוססות על תהליכי בחירה מחודשת בכל פרק זמן ידוע וקבוע מראש. זו הסיבה שנמצא פופוליטיקה הרבה פחות בדיקטטורות.

עכשיו, משהנחנו את התשתית המושגית הבסיסית, ניקח איתנו אל המסע הזה את התזכורת הבאה: כמו כל אדם, הפוליטיקאי דואג קודם כל לעצמו, ורק לאחר מכן, במידת יכולתו, אם בכלל, לזולתו. הפעם נעסוק במהות המסגרת הפוליטית, ומכאן ואילך, פעם בשבוע, ניקח נושא פוליטי וננתח אותו במשקפי העידן הנוכחי, נבחן את הרוח והחומר ומה שביניהם.

פוליטיקה כשדה קרב

הוא כרע קלות ובמהירות על צידו, שלח יד זריזה אל האדמה, נטל בידו אבן שגודלה כגודל אגרופו הקפוץ, התרומם חיש מהר ושלח יד ימינו המיומנת לאחור. הוא כה מיומן בביצוע, עד שאינו זקוק ליותר משבריר של שנייה כדי לכוון את האבן לעבר המטרה, ולהשלים את הפעולה.

אך זו הפעם הוא עצר לרגע ושקל היטב את הברירות שבפניו. הוא יכול היה לפגוע בכמה מטרות, והניח שיהיה נכון לפגוע ישירות בחייל הצועד בראש המקבץ שלפניו, מתוך הנחת מוצא שזהו מפקד הכוח.

הצלף על גג המבנה ההרוס במרחק של כמאה מטרים ממנו ניצל את השנייה הנוספת של ההיסוס, קיבל עוד רגע אחד לכוון ואז סחט את ההדק. בטרם הספיק הקלע לקלוע את האבן שהרים, הוא כבר הושלך בעוצמה אל הקרקע, ורק לאחר מכן התחיל לחוש את הכאב ברגלו. את צליל הד הירייה שפגעה בו הוא לא שמע. הוא היה מרוכז כעת בכאב.

כעת, נניח בצד את הסצנה הזו ונביט אל דפוס ההזדהות שלנו עם הסיפור. הקורא היהודי היה מזדהה עם החייל כמובן, והפלסטיני – עם מיידה האבן. אולם אילו היה מתברר לפתע שמדובר בתקופת מלחמת העולם השנייה, או אז היהודי היה מזדהה עם מיידה האבן והפלסטיני – עם מי?

מערכת ההזדהות שלנו עם 'מצבים' תלויה בעיקר בקונוטציה ובקונסטלציה. ההזדהות היא נגזרת של עולם פנימי, היא מרובת מימדים ועמוסת רגשות, שאינם (בהכרח) כולם 'שלנו'. רגשות לאומיים, מעמדיים, וכל סוג אחר/נוסף של רגש – הם כולם 'שלבים' שונים של התבגרותנו והבנתנו את "המציאות".

אם נקרא את הסצנה הזו שוב, נוכל להבין מדוע פיתחנו הזדהות עם דמות מסויימת המופיעה בה, ונכיר את המציאות הפנימית שלנו. זו המציאות הפנימית דרכה אנו מפרשים את המציאות החיצונית, באופן המאפשר לנו להכיר את המנגנונים האוטומטיים הבונים עבורנו את דפוס ההזדהות, ובאמצעותם אנו קובעים את עמדתנו ביחס למציאות.

כך עובד הפוליטיקאי עם התודעה שלנו. הוא בוחן את שדה הקרב, מאתר את החולשה שלנו ודוהר עליה כל הדרך אל הקלפי, וממנה – אל הבנק.

פוליטיקה כמפלטו של הנבל

התודעה שלנו היא עקב האכילס שלנו, והיא שקופה לפוליטיקאי באמצעות "סקרים". הפוליטיקאי מזהה את דפוס ההזדהות שלנו, ויודע לנצל את דפוס ההזדהות הזה על מנת להוביל אותנו אל היעד 'שלו'.

להבדיל מן היעד 'שלנו', היעד 'שלו' הוא בעיקר הישרדות פוליטית וכהונה ארוכת טווח ומרובת קדנציות. יעדו של הפוליטיקאי הוא העיסוק הממושך בפוליטיקה. הפוליטיקאי ינסה, ככל שהדבר ניתן, להאריך את העיסוק הזה לנצח נצחים. מקצועו של הפוליטיקאי הוא עצם העיסוק בפוליטיקה. לא יותר, לא פחות.

לפיכך, הפוליטיקאי מתרחק מהשגת המטרות שלשמן נבחר, ומתרכז בעיקר במניעת השגתן, ולו רק לצורך הארכת משך הישרדותו הפוליטית. לדוגמה, פוליטיקאי שרוכב על גל שנקרא "קיפוח", יעשה ככל שביכולתו להעמיק את הקיפוח, משום ש-"קיפוח" הוא 'שדה הצייד' של הקולות המביאים לו את מעמדו. אם יהיה פחות קיפוח, פוטנציאל הקולות יקטן ביחס (כמעט) ישר.

כדי להתגבר על הסיכון המקצועי, שהמצביעים יתעוררו לפתע ויבחינו שגם לאחר 30 שנות שירות למען המקופחים, עדיין הקיפוח הוא רכיב מרכזי במצע של הפוליטיקאי, נוהגים הפוליטיקאים לומר כי "הפוליטיקה היא אמנות האפשר". אמירה זו משחררת אותם ממחויבותם למטרות שעליהן הצהירו בבואם להיבחר, ומאפשרת להם לחזור ולהציג הישגים חלקיים (אם בכלל).

פוליטיקה כ"אמנות האפשר"

מדוע חובה היא לפוליטיקאי להשיג הישגים חלקיים בלבד? משתי סיבות עיקריות: אחת מהותית והשנייה מערכתית.

הסיבה הראשונה (המהותית) להצגת הישגים חלקיים נובעת מן הצורך להציג "משהו על החשבון". שאם לא כן, יתכן שיאבד את המנדט לחלוטין. פוליטיקאי חייב להראות הישגים קטנים בדרך על מנת לשמר את המנדט שניתן לו, אך אסור לו להשיג את היעד הסופי על מנת שלא יאבד את המנדט כולו. "אמנות האפשר" היא המודל המאפשר להציג שברי הישגים כהישגים.

הסיבה השנייה (המערכתית) להצגת הישגים חלקיים אינה מהותית אלא טקטית. ההבדל ביניהן עשוי להיראות סמנטי, אך הוא אינו סמנטי כלל וכלל. בעוד שהסיבה הראשונה נובעת מן הצורך לשמר את ה-'נושא' שבזכותו נבחר הפוליטיקאי למשרתו ("קיפוח"), הרי שהסיבה השנייה קשורה דווקא במנגנון המשרת את הפוליטיקאי ("קבלני קיפוח", יועצי "קיפוח", מנהלי "קיפוח").

המנגנון המשרת את הפוליטיקאי הוא מקור הכוח שלו בין מערכת בחירות אחת לשנייה, בעוד שהנושא (הסיבה הראשונה) הוא מקור הכוח שלו במערכת הבחירות עצמה, מול הציבור שבחר בו. פוליטיקאי טוב ידבר הרבה, ויעשה – הרבה פחות.

הבל הבלים, הכל פוליטיקה

אילו קהלת היה חי בינינו היום, הוא היה מביע את עצמו, ככל הנראה, כך: "הבל הבלים, הכל פוליטיקה". הפוליטיקאי אינו התרופה למצבים חברתיים הדורשים תיקון, אלא הוא הבעיה עצמה. פוליטיקאים עושים שימוש בפופוליטיקה על מנת ליצור בעיות ולהעמיק אותן.

הפוליטיקה מוגדרת כעיסוק ביצירת קונצנזוס המניע תהליכים בין קבוצות אינטרסים שונות בחברה אנושית. לעניין זה, ראוי להביא ציטוט מפיו של אחד מגדולי העוסקים בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם, אדם שלמרות עיסוקו בפוליטיקה, היה בעצם "מדינאי".

כך אמר אבא אבן בנוגע לעיסוק במציאת קונצנזוס: "קונצנזוס משמעו שכולם מסכימים להגיד ביחד מה שאף אחד לא מאמין בו בנפרד". הקונצנזוס, אם כן, הוא המודל המאפשר לכולם להסכים ביחד על המכנה המשותף שאין ביכולתו לשנות דבר במציאות.

דוגמה מובהקת לכך מובאת בהסכמים הקואליציוניים בין פוליטיקאים, הסכמים המורכבים מקונצנזוס. כך למשל, כולם מסכימים לגבי הפיקציה של "שוויון בנטל", כל עוד מי שמשלם את המחיר הוא מי שאינו שותף לקונצנזוס (החרדים במקרה הזה).

יתרה מכך, הקונצנזוס התאפשר ובכפוף לכך גם מי שאינו שותף לקונצנזוס (החרדים במקרה הזה), לא ישלם את המחיר, וזאת משום שיישומו של החוק יוחל רק בעוד 4 שנים. דהיינו, הממשלה הבאה תתמודד עם היישום (אם בכלל). תרגיל הקונצנזוס של "השוויון בנטל" מוכר לכולנו דרך הביטוי המוכר: "ללכת בלי ולהרגיש עם".

אבא אבן אמר את מה שאמר משום שלא היה "פוליטיקאי" במובנה הקלאסי של המילה. אבא אבן הוגדר כ-"גדול המדינאים של ישראל", והיה מאחרוני הנפילים שניהלו את יחסי החוץ שלנו. בזמנים ההם, היינו חלשים מול מדינות ערב, אבל ניצחנו את המערכה הדיפלומטית. מאז, אנחנו המדינה החזקה במזרח התיכון, אך אנו מפסידים בכל קרב דיפלומטי, בדיוק משום שלא 'מדינאים' עומדים בראש המדינה אלא 'פוליטיקאים'.

על ההבדל שבין 'פוליטיקאי' ל'מדינאי' אפשר לעמוד בעזרת המנהיג צרפתי המנוח, ז'ורז' פומפידו. פומפידו כיהן גם כראש ממשלת צרפת וגם כנשיאה, והוא שהניח את התשתית להבנת טבעו של הפוליטיקאי: "מדינאי הוא פוליטיקאי המעמיד את עצמו לשרות עמו. פוליטיקאי הוא מדינאי המעמיד את עמו בתור משרת לצרכיו".

פומפידו עסק אמנם בשאלת ההבדל שבין 'פוליטיקאי' ל'מדינאי' אך לא עסק בשאלת דמות ה'מנהיג'.

פוליטיקה כהיעדר מנהיגות

עד כה ביססנו את התשתית להבנת זהותו של הפוליטיקאי (ניצול הציבור), מטרותיו (הישרדות פוליטית), דרכי פעולתו (הבטחות בעלמא), הישגיו (הישרדות פוליטית) ותפוקתו (מנגנון לעצמו ושברי הישגים לבוחריו).

עכשיו נחזור לסיפור הקצר שבו פתחנו ונמשיך ממנו על מנת שנוכל להבין מהו 'מנהיג', ואיך נבדיל 'פוליטיקאי' או 'מדינאי' מהדבר האמיתי – 'המנהיג':

לעת ערב, לבדו באוהל הפיקוד, לאחר דיון ארוך, שעם סופו התפזרו ממנו כל סגל הפיקוד ואנשי הדרג המדיני, נותר המנהיג עם מחשבותיו לעצמו. זו הפעם הראשונה, מזה שלושה ימים, שאין איש לצידו. עינו לוכדת בפינת האוהל הרחוקה חפיסת סיגריות שנשכחה על שולחן המפות. הוא מצית לעצמו סיגריה, למרות שהפסיק לעשן לפני שנים רבות.

הפוליטיקאים שהיו באוהל הציעו הצעות רבות ומועילות בנוגע למסרים שעליהם להעביר לציבור. הדיפלומטים ואנשי הסגל המדיני ניסחו הודעות עבור המדינות הידידות. אנשי הצבא פנו לתכנון יום המחרת. המנהיג נותר לבדו, ומחשבותיו הנודדות לוקחות אותו אל המאהל המקביל לזה שלו, מעברו השני של שדה הקרב, זה שבו ישוב כפי הנראה מנהיגו של היריב.

הוא תוהה כעת. מה עושה המקביל שלו במאהל השני? איזה מסר הוא מעביר לציבור האזרחים שלו? איזה מסר הוא מעביר למדינות הידידות שלו? הוא בוודאי מתמודד עם אותם אתגרים. מה הייתי נותן כדי לראות מקרוב את מעשיו כעת? אילו הייתי יכול לשלוח מסר, לא רק לציבור האזרחי שלי, אלא גם לציבור האזרחי שלו – מה היה כתוב בו? אילו יכולתי לשלוח מסר לא רק למדינות הידידות שלי, אלא גם למדינות הידידות שלו… אילו יכולתי לשלוח מסר אישי, ישירות אליו, כבר עכשיו – מה הייתי כותב בו?

ואולי בעצם זה אפשרי? אולי אפשר למנוע את הקרב הבא? למה בעצם לא?

זהו המנהיג. הוא לא פוליטיקאי משום שאינו שואל את עצמו איך אוכל להאריך את משך כהונתי אלא איך אוכל לפתור את הבעיה מן השורש. הוא אינו מדינאי משום שאינו מנסח את הדרך הנכונה לספר את הסיפור כדי לשרת את מכלול מפת האינטרסים הממלכתית של מדינתו.

זהו המנהיג משום שהוא עוסק במהות שמעל לזמן הנוכחי ומעל למרחב התודעתי הנוכחי. הוא מאתגר את הקונצנזוס במקום לחתור אליו, והוא עושה זאת למען טובת הציבור ולעיתים קרובות -בניגוד לרצון הציבור. הפוליטיקאים הם אלה המבקשים תמיד למצוא מפלט בחיקו החמים של הקונצנזוס, אך המנהיג מאתגר את הקונצנזוס ומרחיב אותו למרות ועל אף המחיר האישי.

אז למה לא פוליטיקה עכשיו?

מדינת ישראל נמצאת כבר זמן ארוך מדי, במשך שנים רבות מדי, במצב של שבר מנהיגותי עמוק, ולראשונה, מאז היווסדה, אין בזירה אף אדם ראוי להנהיגה לעבר העתיד.

ישנם המון טוענים לכתר וחלקם אף חובשים אותו (מי באמת ומי בדמיונם או במוחם הקודח) אך כולם עוסקים במתן מענה (אמיתי או פיקטיבי) למשברים קיימים, ולאיש אין מודל של חזון על עתידה של המדינה, על צביונה ועל דמותה.

ההסכם הקואליציוני האחרון בין המפלגות שביססו רוב פרלמנטרי נערך בין ארבע מפלגות שאינן נהנות מאהדת הרחוב הישראלי, והוא מבוסס על אחיזה בקרנות המזבח ושאריות אלקטורליות שאין בינן ובין עתידה של המדינה דבר וחצי דבר.

הליכוד גססה לפני הבחירות ורק האיחוד עם "ישראל ביתנו" הציל אותה ממותה האלקטואלי על ספסלי האופוזיציה. גם לאחר האיחוד, חטפה "הליכוד ביתנו" מכה אנושה בבחירות ואיבדה כשליש מכוחה. "יש עתיד" קמה על חורבות "קדימה", שנעלמה כנפיחה אלקטורלית תחת שרביטו של טכנוקרט אופורטוניסט. מופז, שחיסל את "קדימה", הוא זה שהחליף את מי שהצליחה אך בקושי לרכב על 6 מנדטים, בצלה של "הבטחה דיפלומטית" שקרסה תחתיה עם חתימת "הבית היהודי" על ההסכם.

משחקי מנדטים אלה יכולים להביא את אזרחי ישראל להמשיך ולהקים ממשלות שיתבוססו בביצה הפוליטית למשך קדנציות ארוכות (ממשלת הליכוד הקודמת והכנסת "קדימה" שבעקבותיה באה בעיטה 'מאחורה'), או קריסת מפלגת העבודה והקמת "עצמאות", שנעלמה כלעומת שבאה ועימה דעך המטאור הפוליטי כברק נטול רעם.

חברה אנושית המתנהלת באמצעות פוליטיקאים, אנשי מנגנון אפורים ונטולי חזון ואופורטוניזם נעדר ערכים ומוסר, היא חברה שגורלה נחרץ משום שהתמכרה למנגנון במקום למהות. ישראל הופכת לחברה צינית, מפורדת, מנוכרת, מתבדלת ומסתגרת, והיא מאמצת מוטיבים שמייצרים עבורה תחושת "ביטחון" מדומה, כי בפועל אזרחיה מפוחדים וחשים כתועים ביער חשוך נטולי אור ותקווה.

בהעדר תקווה מתפתחת "אמונה", המאפשרת לציבור ללכת שבי בלי לשאול לאן ולמה או מדוע. הכיוון הנוכחי מנציח את עצמו במדרון החלקלק לעבר תיאוקרטיה בסגנון מונרכי. היות וגם בתיאוקרטיה מונרכית, כמו בכל שיטת ממשל אחרת, יש לפוליטיקאים עתיד מקצועי, הרי שאין להם אינטרס (או יכולת) לעצור את הסחף.

פוליטיקה בעידן הנוכחי?

ישראל זקוקה לחזון, לתבונה ותובנה, למהות, לחשיבה מחודשת על ערכיה ואמות המידה של מוסריותה כחברה אנושית, ולבחינה מחודשת לנוכח השינויים המתרחשים בקצב מסחרר בקרב שכנותיה ובעולם הרחב.

העידן הנוכחי מציב בפני הפוליטיקאים אתגרים קשים יותר מאשר היו להם בעבר: המבנים מתפרקים, המודלים אינם רלוונטיים, קווי גבול בין מדינות נופלים לנוכח התפשטות האינטרנט, המונופול על המידע נשבר ואיננו עוד, הרישות החברתי מייצר ביטחון ולכידות חברתית מסוג חדש ועמיד יותר, ושקרים, הונאות ותכסיסי הטעיה של דעת הקהל נמוגים עוד בטרם המריאו.

שיטות ההפחדה של הציבור לצורך מיסוך התודעה כבר אינן יעילות. הציבור מיודע, מקושר ובעיקר – מחובר. מחובר לרשת האינטרנט, מחובר ברשת בין הפעילים ומחובר למקורות מידע זמינים ונגישים הרבה יותר, גם בקצב העברת המידע וגם בהיקפו ואמינותו.

הפוליטיקה בעידן הנוכחי היא אותה הזירה הפוליטית שהייתה מאז ומעולם, אך השחקנים עליה כבר אינם המיעוט המקבל שכר ציבורי. השחקנים על הזירה הם גם האזרחים, והפוליטיקאים אינם נהנים מבלעדיות בזירה.

הפוליטיקה החדשה היא לא זו שמצהירה על עצמה ככזו, מבית היותר של יח"צ "יש עתיד" או "הבית היהודי". הפוליטיקה החדשה היא הזירה שבה המונופול על המשחק הפוליטי נשבר.