• דבר העורכת
  • Facebook
  • YouTube
מגזין קפה – הווה עתיד אנשים
  • ראשי
  • רוח ומדע
  • התפתחות אישית
  • חינוך והורות
  • כלכלה
  • טכנולוגיה ויזמות
  • עולם הרכב
  • ראשי
  • רוח ומדע
  • התפתחות אישית
  • חינוך והורות
  • כלכלה
  • טכנולוגיה ויזמות
  • עולם הרכב
מגזין קפה – הווה עתיד אנשים
  • ראשי
  • רוח ומדע
  • התפתחות אישית
  • חינוך והורות
  • כלכלה
  • טכנולוגיה ויזמות
  • עולם הרכב
  • ראשי
  • רוח ומדע
  • התפתחות אישית
  • חינוך והורות
  • כלכלה
  • טכנולוגיה ויזמות
  • עולם הרכב
ראשי » כללי » החיים על פי פועה

החיים על פי פועה

Avatar alon

כן, גם אני בעצמי מתחבטת עד היום עם השם הזה שהוריי העניקו לי, שם שלא נותן לך להיבלע בתוך הנורמטיביות. למעשה, מהרגע הראשון שהגעתי לאוויר העולם ועד היום, במשך 16 שנה, נורמטיביות היא לא מרכיב חיי: עזבתי את בית הספר, חזרתי לבית הספר, ערכתי מחאה ציבורית מתוקשרת, חייתי בקומונה, חזרתי לעשות בגרויות ועכשיו מחכה לדבר הטוב הבא

החיים על פי פועה

מעניין אותי מה הרגשתי ברגע הראשון שלי בעולם.

איך הוא נראה לי ומה חשבתי עליו.
זו בטח לא הייתה נקודת מבט מאוד חיובית כי חבל הטבור היה מסובב לפחות 3 פעמים מסביב  לצוואר. אבל מהרגע שהמיילדת הצילה אותי (נולדתי בבית) הכל התחיל להשתפר.
היום אני בת 16 ואני עדיין לא בטוחה לגמרי מה אני חושבת על העולם, אבל דבר אחד אני רואה בבירור: מאז שנולדתי ועד רגע זה קרו כל כך הרבה דברים.

מה זה פועה?

ההורים שלי החליטו לקרוא לי פועה אולי מתוך רשעות ואולי מתוך אהבה.
שם מיוחד כזה זה עניין שהולך איתך תמיד ולא נותן לך אפשרות להיבלע בתוך הנורמטיביות.
ברגעים בהם הכי רציתי להיות נורמלית וחיפשתי מסביבי את האנשים הכי נורמליים שיכולים להיות, אז תמיד "עניין הפועה" היה נתקל בתגובות כמו: "מה זה פועה?, "למה פועה?". בכל פעם מחדש שנאתי להסביר.

לעומת זאת, ברגעים בהם הייתי חופשיה והאנשים מסביבי היו קצת יותר "היפים", התגובות היו בסגנון התגובה הבאה: "איזה שם יפה, לי קוראים קשת בענן ולי קוראים שפע".

השוני בהתייחסות החיצונית מבטא בדיוק את ההתייחסות שלי ל"עניין פועה": לפעמים קשה לי איתו ולפעמים אני אוהבת אותו עד מאוד. ופה מתחיל ומסתיים עניין השם אך מתחילים עניינים אחרים.

מה קרה לי בדרך

כשהייתי בת 4, ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פתוח. שם, למדתי לטפס על עצים, לשחק תופסת ובעיקר להקשיב לאנשים שמסביבי וגם לאהוב אותם. לקרוא ולכתוב למדתי בגיל 9, ומאז, למעשה, לא הפסקתי…
למה לא למדתי לקרוא ולכתוב עוד לפני "כמצופה"? כי זה לא עניין אותי והייתי עסוקה בדברים שהיו אז חשובים לי יותר. כשהתפניתי ורציתי באמת ללמוד את מה שמלמדים זה כבר הלך בקלות, כי זה הגיע מתוך רצון אמיתי שלי ולא מתוך חובה כלשהיא או רצון של אחרים.
אבל בכל זאת הרגשתי קצת מוזרה בבית ספר הפתוח, ובגיל 13 החלטתי לעבור לבית ספר רגיל. למה? זו הייתה התקופה בחיי שהכי רציתי מכל זה להיות נורמלית בעולם הזה. פשוט להיות נורמלית.
ניסיתי בכוח לחשוב על דברים "נורמליים" לגילי, כמו נעליים מגניבות וסקיני ג'ינס, רק בשביל להרגיש ילדה רגילה כמו ילדים רגילים אחרים. טוב, כמובן שזה לא עבד וכשהגעתי לבית ספר הרגיל הרגשתי עוד יותר לא רגילה.
בעיקר לא הבנתי מה "הם" רוצים ממני.
למה אני צריכה לשבת כל כך הרבה זמן בכיתה סגורה אם גם ככה המורה לא אומרת כמעט כלום? למה לא נותנים לי לשאול את השאלות שמעניינות אותי? יש בדיחה שאומרת שעד גיל 6 אנחנו מלמדים את הילדים ללכת ולדבר, ומגיל 6 אנחנו מלמדים אותם לשבת ולשתוק. מצחיק. גם עצוב.
בכל אופן, כבר הייתי בת 13 ולא יכולתי להתאים עצמי למסגרת הזו ובטח שלא הייתי מסוגלת לשבת ולשתוק. בסוף המחצית הראשונה (לפני כשנתיים וחצי) עזבתי את בית הספר וערכתי מחאה- עצומה שפורסמה ברשת ועוררה הדים תקשורתיים, שבאה לבטא את זה שבית ספר הוא לא מקום טוב לילדים.

העצומה הגיעה לטלוויזיה, ואני התראיינתי בתוכניתו של אברי גלעד.

בואו נמשיך

אחרי שעזבתי די במהרה את בית הספר הרגיל, עברתי לבית ספר דמוקרטי. שם למדתי בעיקר עד כמה זה כיף לשבת על הדשא שעות ולתת לזמן לעבור.
באותה תקופה כבר הייתי מאוכזבת ממערכת החינוך, והדבר היחיד שרציתי זה שיניחו לי לנפשי.
דמיינתי את עצמי נשארת שם עד י"ב ויוצאת עם תעודת בגרות ועתיד מובטח.
אלא שבחג פסח של אותה שנה הלכתי עם כמה חברים לפסטיבל ופגשתי שם משהו ששוב טלטל את חיי: חבורה של ילדים בני 17 שהחליטו לעזוב את בית ספר, להקים קומונה ולגור בה.
הם כולם, בדיוק כמוני, היו מאוכזבים ממערכת החינוך ורצו לעשות שינוי.
בקיץ נסעתי לקומונה לשבוע והתאהבתי באחד הילדים שגר שם.
זה קרה בתקופת המאהלים ברוטישלד בתל אביב וכל העולם זעק "שינוי!". גם אני זעקתי שינוי.
הרגשתי שאני חייבת לעבור לגור איתם בקומונה, וזה מה שעשיתי.
גרתי שם עם כמה אנשים וביחד ניסינו ליצור שינוי, אבל בסופו של דבר היינו ילדים ולא כל כך ידענו מה לעשות חוץ מלהגיד שבית ספר זה חרא ושצריכה להיות אלטרנטיבה.
יותר מחצי מהתקופה בקומונה אני לא זוכרת אולי כי זה עדיין מודחק עמוק. זה היה משמעותי ומבלבל כאחד, מדהים אך קשה. בלתי מובן.

ב-1.1.2012 הקומונה התפרקה. כשזה קרה הייתי שבורה ועצובה, למרות שהיום אני יודעת שאם היא לא הייתה מתפרקת בטח אני כבר הייתי מתפרקת.
לא ידעתי מה לעשות וחזרתי הביתה לאבא שלי שינחם אותי.
הוא המליץ לי לנסוע למדבר, לקיבוץ שנקרא "נאות סמדר" ולהתנדב שם.
הקשבתי לו ונסעתי לשם. היה כיף. הייתי שם רק שבועיים אבל הם היו כל כך טובים שהם עדיין חיים בתוכי. אני לעולם לא אשכח את האנשים המדהימים שפגשתי שם.
כשחזרתי משם קצת הלכתי לאיבוד כי לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי מכאן והלאה, וזה היה השלב בו החלטתי לעשות בגרויות. כן, בגרויות. לא היה לי רעיון אחר.
התחלתי ללמוד במסגרת אקסטרנית לילדים שנשרו מבית ספר, ובמשך שלושה חודשים למדתי גיאוגרפיה, אנגלית וכל הדומה להם.
את האמת, זה היה נחמד. בעיקר הייתה לי חשובה החוויה של המסגרת, כי לעיתים עודף החופש בלבל.
עשיתי את רוב הבגרויות ואז התחיל החופש הגדול.
אבא שלי עבר לגור בגליל ואמא שלי חזרה מנפאל.
אני יושבת ממש עכשיו מול המחשב שלי וחושבת לעצמי, שכמו תמיד, אין לי מושג מה אני הולכת לעשות מחר. אני רק שואפת שזה יהיה טוב.

Avatar

אלון סוזי |להציג את כל הפוסטים של alon


« פוסט קודם
פוסט הבא »

0 תגובות

  1. Avatar
    יעל התחבר למערכת כדי להשתתף בדיון 2 באוגוסט 2012 בשעה 15:33

    ילדה מדהימה. בטוח שתצליחי!

  2. Avatar
    לימור התחבר למערכת כדי להשתתף בדיון 7 באוגוסט 2012 בשעה 18:04

    היי פועה. נלך יחד כאן כמה זמן, אולי נדע תוך כדי מה נעשה מחר. נעים מאוד.

השארת תגובה

ביטול

חייבים להתחבר כדי להגיב.

שינוי הקונספציה

שינוי הקונספציה

אתם שטים ביאכטה כשלפתע אתם מגלים שהיא מתמלאת במים. מה עושים? מרוקנים את המים עם דליים או מחפשים את הסיבה

למה הכסף שלנו קונה פחות? טייקונים וריכוזיות

למה הכסף שלנו קונה פחות? טייקונים וריכוזיות

אמנם הציבור בישראל הבין שיוקר המחייה בלתי נסבל וקשה לשמור על רמת חיים סבירה אך רובו עדיין לא הבין לעומק

הרשמה לדיוור
דרוש מהפך

דרוש מהפך

מערך שלם של אבחונים בנינו כדי לאפשר לילדים שלנו להגדיר את עצמם דרך העיניים המוגבלות שלנו. כן, אצלנו נמצאת המוגבלות

"העיוות זועק לי מכל פינת מציאות שאני נתקלת בה"

"העיוות זועק לי מכל פינת מציאות שאני נתקלת בה"

במשך שנים שימשה כעיתונאית בערוצי תקשורת מובילים וסיקרה את המערכות הפוליטיות, אך חייה השתנו בקיץ 2011, עם פרוץ מחאת

אודות Cafe

מגזין cafe מעניק ידע חדש, תובנות רחבות ונקודות מבט שונות ומגוונות בכל תחומי החיים: התפתחות אישית, חינוך, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, הורות ועוד.

המגזין נולד בשנת 2011 בעקבות הרצון לעזור לבני האדם לחולל שינוי בחייהם, להגמיש את מסגרות החשיבה שלהם, להתחבר לכוח הפנימי והאמיתי הקיים בתוכם ולהתחבר לעולם חדש המציע יצירתיות גדולה, חשיבה חסרת גבולות ותוכן חדשני בכל טריטוריות החיים. הוא נועד לזרוק חכה לאלו הסקרנים לדעת, המתמידים לשאול והחפצים לפרוץ דרך הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית
לפרטים נוספים כנסו לאתר שלי:
www.sarit-zs.co.il

הרשמה לדיוור
קטגוריות
  • התפתחות אישית
  • חינוך והורות
  • טכנולוגיה ויזמות
  • רוח ומדע
  • כלכלה
  • עולם הרכב
מגזין קפה
  • דבר העורכת
  • ראשי
  • תנאי שימוש ותקנון
  • הצהרת נגישות
נבנה ע"י ByTheWeb

סרגל נגישות

    • visibility_offהשבת את ההבזקים

    • titleסמן כותרות

    • settingsצבע רקע

    • zoom_outזום (הקטנה)

    • zoom_inזום (הגדלה)

    • remove_circle_outlineהקטנת גופן

    • add_circle_outlineהגדלת גופן

    • spellcheckגופן קריא

    • brightness_highניגודיות בהירה

    • brightness_lowניגודיות כהה

    • format_underlinedהוסף קו תחתון לקישורים

    • font_downloadסמן קישורים

    • לאפס את כל האפשרויותcached

    • נגישות לייט
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס