alonאחרי שעזבתי לפני שלוש שנים את ביהס, אני מוצאת את עצמי היום לומדת לבגרויות. איך הגעתי למצב הזה? זה לא עקב הכרה במשמעות שלהן אלא כדי להתנסות בהן. כדי שאוכל בלב שלם לומר לעולם להפסיק עם הבגרויות, אני חייבת קודם להכיר אותן מקרוב
טוב, מה לעשות, אף אחד לא מושלם, נכון?
גם אני. אחרי שהחלטתי ונשבעתי לעזוב את בית ספר, אחרי שהבנתי בצורה הכי הגיונית שבית ספר זה מקום שלא מתאים לי ולא מתאים לעולם, ושכל מה שהוא יכול לעשות לי זה להיות מתוסכלת ולשנוא ללמוד, אני מוצאת את עצמי פתאום לומדת כמו משוגעת לקראת הבגרות באנגלית.
כן, אני, אחרי כל הנאומים על זה שבגרויות זה חרא ושלאף אחד אין זכות לבחון אותי ולתת ציון, ושזו סתם דרך טיפשית של משרד החינוך לשלוט בנו ושחייבים לעצור את זה וכמה שיותר מהר…
והנה אני, ברגעים אלה ממש, לא ישנה כבר כמה לילות מרוב פאניקה לקראת הדבר הנוראי הזה.
איך הגעתי למצב הזה? תכף תבינו…
באמת, באמת הלוואי שלא היו בגרויות.
הלוואי גם שלא היה בית ספר וילדים היו חופשיים ושמחים.
הלוואי שכולם היו שמחים.
אבל יבואו אנשים מבוגרים וחכמים שיגידו: "אין מה לעשות, אלה החיים. אם גם כך סובלים בתור מבוגרים, אז עדיף להתרגל לזה כשעוד צעירים, שזה לא ינחת עלייך במכה…".
אני לא יודעת מה להגיד חוץ מ"הלוואי".
אבל זה לא סתם הלוואי כמו "הלוואי שהייתי זוכה בלוטו" או "הלוואי שהייתי יכולה לעוף".
בכל תא בגוף שלי אני מרגישה את ה"הלוואי" הזה, ובכל לבי אני רוצה שיהיה אחרת.
למה לסבול אם אפשר ליהנות?
אני לומדת עכשיו לבגרות הזו, ואפילו ברגעים אלה, כשאני כותבת את המילים הללו אני חושבת אולי לעצור רגע ולשנן עוד 200 מילים באנגלית או לפחות לקרוא איזה טקסט.
בכל זאת, אני מאמינה שעדיף לכתוב (אם אני אכשל תאשימו את עורכת cafe).
אם תשאלו אותי למה באמת אני עושה את הבגרות הזו , במקום להציל עכשיו את העולם או לפחות לעשות משהו מהנה, אז זה פשוט בגלל שרציתי לנסות.
יש את כל האנשים הללו שמטיפים נגד עישון, ואז אתה שואל אותם אם הם עישנו אי פעם והם אומרים לך שלא, אז אתה כבר לא יכול להאמין להם.
אותו דבר עם הבגרויות. כדי שאוכל לומר בלב שלם שזה דבר נוראי ושצריך להפסיק אותו, אני צריכה קודם כל להבין את העניין מקרוב, אחרת זה עלול לא להיות אמין. אני צריכה לחוות את זה על בשרי כדי לצאת נגד זה בכל הכוח.
ולא רק זה, זה גם בשביל להוכיח לעצמי משהו. לא להוכיח שאני מסוגלת ללמוד אנגלית אלא להוכיח שגם אם יגידו לי שאני שום דבר והציון שלי הוא אפס, אז שאני אדע מה אני באמת. להוכיח שאני כן יכולה ללמוד אבל גם כן יכולה ליהנות מזה…למרות שאת זה קצת שכחתי בימים האחרונים…
הנה, אני מזכירה עכשיו לעצמי שוב ושוב שאפשר ליהנות ושאפשר להיות שמחים. גם כשלומדים לבגרות באנגלית.
אה…ועוד משהו:
בבקשה, אל תדברו איתי על העתיד שלי, כי אני עכשיו ממש בהווה, וזה טוב.
