אמא שלי החליטה שבבת המצווה שלי אני אלבש שמלת צמר דוקרנית אדומה כאש. כל המריבות, האיומים והבכי לא עזרו. מזל שהשמלה האדומה עשתה אותי אדומה עוד יותר. פגשתי אותה רק השבוע, 55 שנה אחרי, שם, בבוידעם
השבוע החלטתי לסדר את הבוידעם ולזרוק את כל האוצרות שאגרתי ברבות השנים. בתוך ערימות הזיכרונות, ארוזה בשקית זבל, מצאתי את האויבת האדומה, זו שבגללה ברחתי מהבית, גרתי על עץ, בכיתי נהרות וצרחתי צרחות – שמלת הבת מצווה שלי.
"אל תדאגי בספטמבר יהיה קריר", אמרה לי אמא באוגוסט כשהיא פורשת את בד הצמר הדוקרני האדום כאש על השולחן, "ואל תעזי לחשוב אפילו על מכנסיים! דודה סוזאנה תגיע מתל אביב ואת צריכה להיראות כמו בן אדם. אני אתפור לך שמלה אדומה עם צווארון סיני…והאוויר שייכנס לך מלמעלה…שרוולי שלושת רבעי שלא יהיה לך חם וחצאית קלוש שהאוויר ייכנס גם מלמטה".
"בחיים! בחיים לא אלבש שמלה!", הכרזתי ועפתי מהבית אל החצר האחורית, טיפסתי על העץ ונשבעתי שלא ארד ממנו עד שיתבטל רוע הגזרה. אחרי שעה כבר התחלתי להריח את ריח החביתות וכמו מגנט נמשכתי אל שולחן המטבח. שם חיכתה לי אמא עם חיוך ואמרה: "עם השמלה את תהיי יפהפיה, ממש נסיכה".
בתנועה לימדו אותנו שיש רק "חולצה כחולה" עם שרוך אדום והיא עולה על כל העדיים, ומי שלובשת שמלה, במיוחד קלוש, היא סתם ילדה סלונית בלי ערכים…אבל אמא שלי הגיעה מבולגריה ושם קריר בספטמבר ושמלת הצמר האדומה היא שיא המודה והאלגנטיות, ובכלל מי שואל את "הפישרית" הקטנה…אנחנו חוגגים לה בת מצווה אז שתגיד תודה, ותסתום!
שילוב קטלני
ב-6 בספטמבר יום הולדתי ה-12. לא היה קריר, להיפך: החזאי הודיע על גל חום וסכנת שריפות בעמקים. השמלה האדומה בערה ושרפה אותי.
ישבתי על כסא קטן במרפסת, מחכה לאורחים, מקללת ומתגרדת. בתחילה גירדתי את הצוואר, אחר כך את הרגליים, בסוף גם את הבטן. הרגשתי שהחמסין והשמלה הם שילוב קטלני לחיסול בנות מצווה…
אבא שלי יצא לרגע למרפסת לראות אם האורחים מגיעים, ומצא אותי חצי מתה. "לואיזה", צרח לאמא שעמדה וטיגנה את אחרוני החצילים, "תראי את הילדה, היא כולה בוערת! כל הפרצוף שלה עם נקודות אדומות". אמא רצה, כשהיא מנגבת את ידיה בסינר הגדול, נתנה בי מבט אחד בלבד וחייכה. "מזל טוב, קיבלת אדמת, עכשיו תוכלי ללדת בשקט, את מחוסנת", קבעה, "רוצי, לבשי את הפיג'מה וישר למיטה".
"תודה תודה, אלוהים, שהבאת לי מחלה. תודה תודה שניצחתי את שמלת הצמר האדומה בבת המצווה שלי", זעקתי משמחה ושמלת הצמר נדחפה לשקית.
האורחים אכלו, שתו וברכו בלי כלת השמחה ואפילו את הדרשה שכתבתי (רק אחרי שאבא שלי איים שאחטוף שתי סטירות אם לא אתנהג כמו בוגרת) קרא בקול נרגש אבי, כשהוא מציין שכלת השמחה שוכבת עם 40 מעלות חום בחדר הסמוך והאורחים מתבקשים להתרחק כדי לא להדבק.
כך, מבוישת ודחויה, שוכבת לה השמלה האדומה והדוקרנית בתוך שקית זבל 55 שנה ומחכה לליטוף או למילה טובה. הבטתי בה שוב. היום היא נראתה כל כך קטנה ולא מסוכנת. שמלה של ילדה סלונית מפוצצת בערכים.