חלקת האלוהים הקטנה-גדולה שלי

כתיבת הטור הזה סחטה ממני לא מעט נשימות אנחה, רגשות אשמה ואף פחד. למה? על שום שהעיסוק באלוהים תמיד כרוך אצלינו בפחד, מנחת שבטו ומראייתו את מעשינו החוטאים שעליהם, כך אנו מאמינים, אנו נענשים ומשלמים את המחיר במזומן או בשוטף פלוס (גן עדן/גיהנום).

בא לי להעז ולנסות להסתכל לאמונה בלבן שבעיניים…

יש מספר נקודות שמטרידות אותי וברצוני לשתף בהן:

1. אלוהים אמור להיות כאב רחמן בעל חמלה אינסופית?

2. מה? לאלוהים יש את הכוח להסתכל על כל אחד מילדיו ובנותיו ולחיות עם כל אחד ואחת

כל שניה מחייו? האמת, זה נראה לי גדול אפילו על בורא עולם, ירום הודו…

3. אם הוא כזה רחמן, הוא לא אמור לגלות תכונות נעלות על-אנושיות ולהתמקד רק במה שטוב באדם?

4. במה מחלות הסבל עד מיתה תורמות לילד טרי בשנים, שמותיר את הוריו להעביר את שארית חייהם כמתים-חיים?

5. השואה, נו אתם מכירים את המנטרה: "איפה הוא היה" וכו'….

6. אם החיים בגן עדן הם הדבר האמיתי, בשביל מה לבזבז כל כך הרבה משאבים וחיים על העולם הזה?

7. למה אנחנו לא זוקפים לזכותו גם את הישגינו? למה אנחנו עסוקים בצדדים הזעופים והקשים שבו, הרבה יותר מצדדיו האוהבים?

8. כשהייתי ילד סיפרו לי בסיפורי השינה על צ'מבלולו שיבוא אם לא ארדם, ופחדתי לאללה, אז מהר נרדמתי…מה? אלוהים הוא הצ'מבלולו של המבוגרים?

9. איך זה שרשעים וטוב להם וצדיקים ורע להם?

10. מי קבע שאנחנו יודעים מי צדיק ומי רשע?

שניה לפני שאני נתפס כפילוסוף שטוחן עד דק סוגיות שכבר דובר וידובר עליהן, ארצה, ברשותכם, לפרוש את מה שאני שואף ואאמץ כמשנתי, אחרי שאפסיק לכעוס על אבינו  שבשמיים (או בקרקע?) ולקחת אחריות מלאה על חיי.

אני מאמין ביישות הגדולה שבראה את עולמינו ואותנו (למרות שאנו מאוד דומים לקופים לעיתים, חשוב לציין). אין מצב שכל האינסוף עולם הזה נוצר מעצמו. יחד עם זאת, אני כן מאמין שבורא עולם עשה את שלו ופיזר עצמו לטריליונים של חלקיקי אלוהות שניתנו לכל אחד מאיתנו. אז הוא ללא הפסקה, עם מיליארדים של מסכים, מסתכל על כל אחד ואחד מאיתנו ומעצב את גורלינו? אני בטוח שיש לו משימות ברומו של עולם להתעסק בהן…

אני מאמין שאלוהים הוא חלקיק נעלה הקיים בכל אחד מאיתנו, מעין קול פנימי שככל שאנחנו מודעים ומחוברים  – כך אנחנו מצליחים יותר. אתם יודעים מה? זה מעין חוש שביעי שמפעיל את החוש השישי. מה שמסביר את האינטואיציות וההישגיות, באמצעות חושים חדים על גבול הטלפתיה, שניתן לראות באנשים מסוימים.

אני מאמין שמוקדי השליטה של חיינו הם לגמרי פנימיים ולא חיצוניים, וככל שמוקדם יותר נבין זאת כך יותר ויותר ייחסך מאיתנו כאב.

עד כאן בעניין האלוהים.

שולח לכם הזמנה

בעניין אחר, באחד מטוריי אני כותב את סיפורו של אדם שפנה אליי וסיפר את סיפור חייו. אני משלים בימים אלה גם סדרת שיחות טלפון ומפגש פנים מול פנים עם אשה עלומת שם, שפרשה ועודנה פורשת בפניי את סיפור חייה. זה רמז עבה למהותו של הטור הבא והזמנה עבורכם לשתף אותי בסיפורכם. זה חשוב. זה עצם העניין.