רציתי להתחפש למלכה אבל אמא שלי החליטה להפגין ציונות ולחפש אותי לקופסת "קרן קיימת לישראל". הציונות של אמא לא עמדה תחת ממטרי הגשם העזים אך הציונות שלי – ועוד איך עמדה! מסכנות, ישראל ואמריקה זיכו אותי במקום הראשון ובשני קרמבו
מה בסך הכל ביקשתי? להיות כמו כולן – מלכה. מלכת אסתר. לצעוד בגאווה עם שמלת מלמלה, כתר יהלומים ושרביט. נכון, המורה רחל לבקוביץ' לא מעלה מלכות על הבמה, אבל מי רוצה פרס לתחפושת מקורית כשאפשר להיות מלכה ולו ליום אחד?!
אמא שלי תמיד חושבת בגדול. היא החליטה להעמיד על בימת בית הספר את התחפושת הכי מקורית והכי יצירתית והכי הכי ציונית עלי אדמות – קופסת "קרן קיימת לישראל".
כמובן שבאותן שנות צנע היא תוכיח בגדול שאפשר לקבל פרס (תמיד זה היה ספר שירי ביאליק וקרמבו) בלי להוציא גרוש…
כבר בט"ו בשבט נכנסה אמא לפעולה. היא הסתערה על פתחי חנויות החשמל וחיפשה קרטון ענק שכיסה מקרר "אמקור" כדי להכין את היצירה.
כל הבית, חדר וחצי ומרפסת, היה מכוסה בצבעי מים כחולים ולבנים. אמא ישבה על הרצפה ושרטטה פסים כחולים עם סרגלים ומגני דוד ענקיים עם נקודות של זהב לקישוט ולהדגשה.
שבוע לפני פורים חתכה חורים לידיים וקיצרה את התחתית כדי שאוכל ללכת בלי שאפול, חלילה. חור גדול לראש ועל הראש כובע טמבל כחול-לבן עם שלט עליו כתוב באותיות זהב: "גאולת האדמה".
לא עזרו לי הבכיות וממש לא עזרו הצעקות. כל ערב היה טקס מיוחד בו הייתי צריכה להתאמן בפני כל המשפחה והשכנים איך להיות "קופסת קרן קיימת", כדי שאוכל לעלות על הבמה ולקבל את הפרס.
כשאמא ראתה שהחזון הציוני שלה לא התקבל בברכה על ידי הקורבן, נשבעה לי בהן צדק, שבשנה הבאה תעשה לי תחפושת של מלכת אסתר, ואפילו תקנה לי כתר ושרביט מזהב ויהלומים אמיתיים.
מקסימום ושתי
בבוקר פורים היה קר במיוחד. אמא הלבישה עליי טרנינג ישן, כחול עם פסים לבנים. "ממילא לא רואים", אמרה. ועל ה"תשתית הלאומית" הזאת הלבישה בזהירות את הקופסה הכחולה והלבנה, עם הדובדבן לסיום – כובע הטמבל עם הסמל הלאומי של הציוני המצוי.
אמא לוותה אותי כברת דרך לבית הספר, כשכל הדרך קיבלה מעוברים ושבים מחמאות על הרעיון הגאוני ועל היצירתיות.
המשכתי לגרור רגליים לבדי, ופה כבר חטפתי ריקושטים מאלף עלמות חן עם שמלמלות ושרביטים. "מה זה הדבר הזה?", הן שאלו בלגלוג.
לפתע קרה מה שקורה כל הזמן בפורים – התחיל לרדת גשם שוטף. הגשם שטף את צבעי הכחול-לבן ומצאתי את עצמי צועדת בתוך שלוליות ציוניות. כבר לא היו עלי פסים ולא היה מגן דוד רק קילוגרמים של קרטון רטוב וכבד שהלך אט-אט והתפורר.
אחת המורות שצפתה בטרגדיה, קילפה ממני בעדינות את שאריות קופסת "קרן הקיימת לבלהה", והובילה אותי מתחת למטריה היישר לכיתה. כל האחשוורושים, מלכות הלילה, מלכות האסתר והליצנים המשיכו לקפוץ ולהשתולל, ורק אני ישבתי בצד עם הטרנינג הכחול-לבן, וחשבתי לעצמי: "אם ישאלו למה התחפשתי, מה אומר?".
הדרמטיות שלי החלה לבעור בי. קמתי, עשיתי שלט: "תרומה לקבצן ציוני", תליתי עם חוט מסביב לצוואר, לקחתי את קופסת "קרן הקיימת" שהייתה תלויה על הקיר בכיתה, ובלי בושה הסתובבתי כל היום בחצר ובחדר המורים כשאני מחופשת למבקש נדבות, אבל לא סתם – מקבץ נדבות כחול-לבן!
למורה ולתלמידים הסברתי בהתלהבות שאני מחופשת למדינת ישראל שמבקשת תרומות מאמריקה (אני באה ממשפחה פוליטית ואבא שלי, סביב שולחן האוכל, היה תמיד מפרשן לנו את החדשות שהיה שומע בטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לו לאוזן).
עם המסר הבינלאומי הזה איש לא יכול היה להתווכח. עליתי על הבמה בסוף העדליאדע וקיבלתי את הפרס הראשון: ספר קטן של שירי טשרניחובסקי ושני קרמבו מוקה.
נימוקי השופטים היו נחרצים: "התחפושת המקורית, הפשוטה, עם המסר הכי משכנע והרעיון הציוני".
כשחזרתי הביתה אמא חיבקה אותי חזק חזק ואמרה: "את רואה? שום מלכת אסתר לא זכתה במקום הראשון. מקסימום בשנה הבאה אני מחפשת אותך למלכה אמיתית, לוושתי!".