עד סוף העולם שמאלה

יש שלל ניצחונות בחיים, אבל לניצחון הזה יצאתי חמושה במוטיבציה ורצון לחשוף את האמת. ניצחתי בגדול. גם שילמתי ביוקר.

בני "המרכזי", עמיחי, היה בנעוריו שחיין מצטיין ואני, אמו היחידה, הייתי על תקן "בלהה הסעות". כך שלצערי ובטח שלצערו, חלקנו שעות רבות של "אוטו על הכביש", כשאני הנהגת והוא המקטר והחופר.

אין דבר נורא מנער מתבגר ומחוצ'קן שיושב על ידך כשאת נוהגת. לאחר שקיבל שיעור נהיגה ראשון בלבד, הוא כבר בטוח שהוא יודע הכל, טורח להתבונן בך בבוז ופולט מדי פעם אמרות שפר כמו "קוברה": "איך את נוהגת?", " למה את לא עוקפת?", "מי נתן לך רישיון?", "אני מבין מאיפה הדפיקות באוטו…", "חבל שאבא לא מסיע אותי…" ועוד סינונים עוקצניים מתחת לשפם.

אני כמובן לא טמנתי ידי בצלחת. "נכון, אבא נוהג יותר טוב אבל לי אין 'רפורטים'…אותי אף פעם לא תפס שוטר ואבא כבר עשה פעמיים קורס נהיגה מונעת…תפקח את העיניים שלך, בן יקיר, ותלמד מאמא".

דקה אחרי שסיימתי להוציא מפי את משפט המחץ: "אותי אף פעם לא עצרה המשטרה", נשמעת צ'קלקה מאיימת וקול עוצמתי הקורא: "סובארו לבנה, תעמדי בצד!". אני המומה ומבוהלת, ועמיחי משתולל מצחוק וממלמל לעצמו: "בטח, אף פעם לא עצרה אותך המשטרה…".

טוב, אז עכשיו, איך עומדים בצד? אני בסיבוב מצד שמאל וכדי להגיע לצד ימין צריך לחצות טורי ענק של מכוניות שכולן שועטות לירושלים. שמתי נפשי בכפי וחציתי בעצימת עיניים את טורי המכוניות, תוך שאני מתפללת שאגיע אל ה"גדה" בשלום. ברגעי דרמה אלה כבר הפסיק עמיחי לצחוק, ובעיקר הפסיק לנשום.

אל חלון המכונית שלנו התקרבה שוטרת ענקית עם מדים מתפוצצים ופרצוף של בולדוג כועס ומזיע, כשהיא אומרת בקול רם (מדי): "תעודות, רישיון, ביטוח".

בקול קרוע שאלתי בתדהמה: "מה עשיתי?", והתשובה הייתה: "נסעת בנתיב השמאלי". ניסיתי להסביר שנסעתי לפי שלטי ההכוונה הענקיים: ימין לראשון לציון, מרכז לרמלה ושמאל לירושלים, ולשם אני צריכה להגיע לכן נסעתי בנתיב השמאלי. שום הסבר הגיוני לא הניח את דעתה של השוטרת והיא רשמה לי דו"ח וקנס של 750 שקלים.

מילא 750 שקלים אבל מבט הזלזול הנורא שתקע בי ה"מרכזי" שלי היה בלתי נסבל. הזדקפתי ואמרתי: "זהו, אני הולכת עד הסוף עם הצדק שלי. אני לא אשמה!" זה היה הרגע בו הפכתי לז'אן דארק של הכבישים.

אמנון, כמובן, לא צחק כשהנחתי את טופס הקנס על השולחן. "שלמי אותו, אחרת זה יעלה לנו פי עשר", אמר וצחקק עם הבן על הנהגת המהוללת של המשפחה.

טיפשה אבל צודקת

כעבור חצי שנה קיבלתי זימון לבית המשפט לתעבורה. במוטיבציה, נחישות ושפע ביטחון, הכנתי מצגת מרשימה ובה מסלולי הכביש עם צילום השלטים. יאללה הולכים, הצדק איתי!

לבית המשפט בתל אביב הגעתי מוקדם בבוקר. ביקור בבית המשפט משמעותו הוצאות דלק, ארוחת בוקר, דמי חניה, נעליים ברחוב אבן גבירול (שהיו במחיר מבצע חד פעמי)..למעשה, את הקנס כבר שילמתי.

ישבתי שעות ארוכות כדי לספוג את אווירת הצדק והקשבתי לכל הדיונים המשפטיים שקדמו למשפטי. אנשים בכו, התחננו על נפשם וספגו נזיפות, שלילות וקנסות בגובה משכורותיהם. השופט המבוגר שישב בדין היה "אכזר מכל מלך".

כשהגיע תורי חשפתי את מצגת האירוע והסברתי בליווי טיעונים ונימוקים מפורטים למה נהגתי במסלול השמאלי, עד שלשופט נמאס והוא קטע את דבריי: "איפה השוטרת?". ובכן, אין שוטרת. היא לא הגיעה למשפט. השופט הפסיק מיד את הדיון ואמר שהוא דוחה אותו ובפעם הבאה אוי למשטרה אם לא תשלח נציג.

חזרתי הביתה כולי מעודדת כלוחמת צדק ראויה, כשלפתע כל השכונה נרעשה לשמע צפירות של ניידות משטרה. מחפשים את בלהה תורן בדחיפות. אחרי שרמסו את כבודי קבל ועדה, הושיטו לי מעטפה עם הזמנה לדיון הבא בבית הדין.

ביום שנקבע נסעתי שוב לבית המשפט. שוב בדקתי מה אוכלים ומה שותים במסעדות תל אביב, ושוב קניתי לעצמי שי קטן, מעין 'פרס ניחומים' קטן על הסבל העובר עליי…

הפעם השופט חקר את השוטרת ולא שאל אותי דבר. לבסוף הכריע שהמשטרה, בלהה תורן וכבוד השופט יפגשו בזירת האירוע. השופט רצה לראות במו עיניו את המקום. פגישה 'עליזה' כזו לא הייתה לי מעולם. השופט הגיע ראשון לצומת, ירד מהמכונית, לחץ את ידי ואמר: "גב' תורן, אין דרך אחרת לנהוג. השוטרת לא קראה את השטח. בואי ללשכה ביום א' כדי לקבל זיכוי". לשוטרת אמר בלחש דברים שהצנעה יפה להם…

ביום א' נסענו בפעם הרביעית לבית המשפט לתעבורה. הריטואל חזר על עצמו אלא שהפעם העמסתי על המכונית גם את עמיחי הלגלגן ואת אמנון החרטטן, והובלתי אותם ישירות ללשכת השופט.

את הזיכוי קיבלתי בתחושה שמוענק לי "פרס ישראל" על זהירות בדרכים. מרוב אושר גמגמתי: "כבוד השופט, לא מגיע לי פיצוי על כל הסבל ועינוי הדין ועל הכספים שהוצאתי…?".

"לכי לפני שאתחרט", גער בי השופט. "אני לא זוכר שמישהו יצא זכאי בכל הקריירה שלי. חוץ מזה, יכולת לשלם 750 שקלים ולגמור עם זה, אני לא אשם שאת מתעקשת להיות טיפשה אבל צודקת".

את הניצחון חגגנו בארוחת צהריים במזנון בית המשפט. מי ישב ממש קרוב אלינו במזנון? א-ה-ה, השוטרת. ניגשתי אליה וביקשתי בקול רך שתגיד בקול רם ליד עמיחי ואמנונצ'ו שלי את המילים: "משטרת ישראל מבקשת את סליחתך", אבל השוטרת הפנתה לי עורף ויצאה לחפש לה פראיירים אחרים.