alonגלי שלי הביאה אלינו את גלי שלה. פעם גבר היה גבר, "ששון" או "שמחה" עם כרס או שפם. היום זה גבר שחמין עושה לו גזים, הוא חלק למשעי בכל חלקי גופו וזרעו זחלני. יותר מדי אינפורמציה בשבילי
אז איפה הם הגברים ההם?
זה מה שאני שואלת…איפה הם הגברים שלנו ההם עם הכרס והשפם? לא כמו הלפלפים שהבנות שלנו סוחבות הביתה. מטרוסקסואלים, עלאק…
"תכירו", אומרת גלי שלי, "זה גילי".
גילי? איזה שם זה? פעם לגבר היה שם, חתיכת שם, קראו לו שמחה או ששון, שם עם משקל ונוכחות.
גילי הוא רבע עוף שעף לארבע רוחות השמיים. אני לא חושבת שגילי יכול להציל את גלי מתוקף אלים, למשל. מה הוא ישליך עליו? קפוצ'ינו? לאטה?
אני לא חושבת שגילי יתכופף מתחת לאוטו ויחליף גלגל. מקסימום הוא ישב בסושיה עם ג'ינג'ר וטריאקי, ויבקש מגלי שתצלצל לגרר.
בימינו אז, בכל פעם שהגבר שלך היה מחליף גלגל או נותן דיאגנוזה ל"שיעול" במנוע בביטחון מלא: "צריך להחליף את הסופפים!" – היית מרגישה כאילו קטל דרקון.
אני משתדלת להית נחמדה. "גילי", אני שואלת את שמחת חייה של בתי, "מה אתה עושה בחיים?". על השאלה הזו עונה לי מיד הבת היחידה שלי: "מה את חופרת, אמא? הוא רק בן 30, עוד לא סגור על עצמו, הוא מחפש. הוא כבר קיבל הצעות מגוגל…".
טוב, אז הבת שלי עם ביל גייטס, שגם עליו מספרים שהיה מתפשט ומוריד את התחתונים…נשים הבינו מדוע קרא לפרויקט שלו "מיקרו" ו"סופט"…
"מחפש את עצמו" – שיחפש אבל שבסוף גם ימצא! בגילו לששון שלי כבר היו שני ילדים, משכנתה ורנו 4 צהובה עם גגון.
טוב, נעביר את זה, או כמו שגלי שלי אומרת: "נזרום".
"יאללה", אני אומרת, "לשולחן, בואו, הכנתי חמין".
"חמין?", מזדעזע גילי של גלי, "חמין לא בא לי טוב, זה עושה לי גזים".
"גם אתה לא בא לי טוב", אני לוחשת מתחת לשפם ומחייכת עם כל השיניים.
עושה לו גזים? – פעם הריח של החמין היה הריח הכי אירוטי בעולם. כשששון היה מריח חמין הוא לא היה יוצא מהסיר של אשתו כל השבת.
כן, כן, לגבר פעם הייתה נוכחות. גבר היה נכנס לחדר בתרועות חצוצרה ובתקיעות שופר, וגם אחרי שהיה עוזב את החדר ה"נוכחות" שלו הייתה נשארת.
השקעות בבנק
פתאום גילי וגלי ממהרים.
"לאן?", אני שואלת.
"יש לנו תור למורטת", אומרת בתי.
"וואללה? למורטת?", אני מתפעלת ומתפחלצת בו זמנית. "מילא את, אבל גילי?!?".
"גילי עושה היום חזה, אני אוהבת אותם חלקלקים", מחייכת אלי גלי שלא מבחינה שבאותו רגע אני חשה דקירות בחזה.
לא כמו הגברים של פעם שהיית ממשמשת את ה"שמחה והששון" שלך בלילה, והיית לוחשת לו בקול הכי סקסי: "מותק, תוריד את הסוודר, אנחנו במיטה". ואז הוא היה מצחקק בשקט: "איזה סוודר? כל הפרווה הזאת שלי".
חלקלקים? איך הם יחזיקו מעמד על המזרון? איך הם יעשו לנו נכדים?
כששאלתי את גלי שלי בשיא הדיסקרטיות, כי אני באמת לא מתערבת, מה קורה בנושא המזרון היא התפוצצה מצחוק: "איזה פרימיטיבית את, אמא, היום שום דבר לא קשור למזרן, הכל בבנקים – כסף בבנק, ילד מהבנק. יש לנו תור לבנק הזרע. לגילי יש זרע זחלני".
קצת יותר מדי אינפורמציה בשבילי…
"אז גילי, מאמי", אני מנסה להתיידד ומרוב מבוכה לשנות מיד את הנושא: "אולי תגדל שפם? אני מה זה אוהבת שפמים. תראה יותר גבר כזה…".
"שפם?", מתפלא גילי, "אם בא לך על שפמים, חמותי היקרה, תגדלי אחד בעצמך".
ובכן, בסופו של דיבור היה גם עיבור ודור הבנקים הביא לנו נכדים, חלקלקים כמו ההורים, אבל עם שפם כמו הסבים.