קול קורא לנדוד לנדוד (ומהר)

המדבר מחזיר אותי לגיל 16, לטיולי האתגר בתנועת הנוער עם המדריך עוזי, שהכיסים היו יוצאים לו מבעד למכנסי החאקי הקצרים.

זה שהיה מסביר לנו על חיי המין של החרקים פרוקי הרגליים, במיוחד של ה"גמל שלמה" (כאשר ה"גמלית" בעת ההזדווגות מולקת את ראשו של הזכר – איזה רעיון…). ריחות עשן המדורות של

הבדואים, הלילות זרועי הכוכבים המבלבלים את ההורמונים, בתוך אוהלי הסיירים הקטנים שאף פעם לא ידעת מי ישן עם מי או יותר נכון מי ער עם מי…

בתמימותי ישנתי עם חברתי הטובה, נחמה, שגם אותה אף אחד לא הזמין לביקור באוהל, וכששאלתי אותה: "נחמה, האלה קולות הצרצרים הנשמעים בדממה?", ענתה לי בביטחון מוחלט: "לא, אלה קולות הריצ'רצ'ים!"

אבל די עם הנוסטלגיה, בואו נתחיל בסיפור. לפני זמן מה, קיבלתי הזמנה להופיע בעיירת נופש מדברית. כל השבוע התהלכתי "מוכת חום":  המדבר קורא לי! המדבר קורא לי!

כשאמנון ראה את התלהבותי, פצח "משבית השמחות" שלי בנאום: "די, מספיק עם המדבר הזה. אני בא איתך. את תסעי ימינה ותפלי למכתש הגדול, תסעי שמאלה ותפלי למכתש הקטן…בקיצור, אני נוהג כי את מסוכנת".

"לא צריך אמנון", לחשתי בכוחותיי האחרונים, "אני מכירה את האזור כמו את כף ידי", וכדי להוכיח את טענתי התחלתי לשיר לו : "או-הו-הו, קול קורא לנדוד לנדוד…". השיר הזה, במיוחד השורה שבה הוא מחזק את מוט האוהל, עושה לי את זה בגדול.

בסוף, כרגיל, נסענו יחד. כל הדרך שתקתי לאות מחאה ואמנון החמיץ פנים והשמיע את הדיסק של ה"גבעתרון" כדי לעצבן.

כשהגענו למקום קיבלנו חדר בפנסיון קטן וסימפטי. ההופעה נקבעה לשעה תשע בערב. התחלתי להתארגן ומדי פעם הוצאתי את הראש מהחלון כדי לנשום שוב ושוב את הרוח המדברית השורקת ולשמוע מרחוק את חרחורי הגמלים ויריקות האלפקות.

פתאום, אמנון מתיישב על המיטה ולוחש לי: "אני הולך למות, יש לי נזלת".

זה לא נתפס הקטע הזה: ברגע שגבר מקבל נזלת הוא רוצה לחזור לרחם של אמ-אמא שלו.

"רע לי", לחש אמנון, "לכי לבד להופעה. אני אשכב לי כאן ואגסוס בשקט". יצאתי לדרכי. סוף סוף המדבר ואני "סוליקו".

סערה במדבר

בחצות, אחרי ההופעה, חזרתי רגלית לפנסיון וכל הדרך התענגתי על שמים זרועי כוכבים, ריחות של מדורות וקולות של תנים מייללים. המדבר המתעורר בלילה מה זה מעורר אותי. כשהגעתי לשער הפנסיון ראיתי שהוא סגור ושלט קטן שתלוי עליו מודיע: "צלצלו והשומר יגיע". צלצלתי וחיכיתי בשקט, כשאני נושמת את המדבר ומסתחררת.

לפתע, אני שומעת קול גברי צעיר מאחורי אומר לי: "בואי איתי". הפניתי את ראשי אל עבר הדובר ומה שראיתי מאוד מאוד מאוד אהבתי. היה זה בחור צעיר מתולתל ומאובק עם תרמיל ענק. מהר מהר עשיתי עצמי כלא שומעת והמשכתי לספור את הכוכבים.              

ואז שמעתי שנית וביתר עוצמה: "בואי איתי, יהיה כיף". המשכתי לספור כוכבים, לבהות בשמים כמו כלב מוכה ירח ועשיתי עצמי כלא שומעת. ואז, הגיעה הפצצה: "בואי איתי. יהיה כיף, אני אוהב אותך!" פה נפלו כל המחסומים שלי. הבטתי בבחור ופלטתי את צרור השטויות הראשון שעלה על דעתי: "גם אני אוהבת אותך, אבל בעלי כאן בקומה השנייה והוא לא מרגיש טוב".

זה היה אחד משיאי הפאדיחות שלי בכל מסכת הפדיחות והפאשלות שאגרתי בימי חיי. הבחור המתולתל והרומנטי פלט את הקללה של החיים, הביט בי בגועל ובתדהמה ואמר לי בעברית צחה: "מי דיבר אלייך, יא פוסטמה? מי בכלל דיבר אלייך?".

כל "המדבר המעורר" קרס לפתע כשהבטתי בבחור לעומק, וראיתי בבירור את החוט של הטלפון הסלולארי עם האזנייה משתלשל לו מהאוזן.מיד, כמו במגע פלא, שער הפנסיון נפתח וממנו יצאה בריצה ובקפיצות חיילת בלונדינית יפהפיה עם טלפון סלולארי ביד. שניהם הביטו בי כמו ב"חתיכת סוטה".

 הזוג הצעיר התחבק בהתלהבות ומדי פעם זרק אלי מבט של: "יאללה, תתחפפי מפה!" החלטתי להתנצל ועמדתי מולם, ובעברית צחה אמרתי: "סליחה, לא התכוונתי. אני לא שומעת כל כך טוב ולא מרגישה טוב".הזוג לא נשאר לשמוע את ההסברים ואת הפרשנות שלי ל"אינצידנט", ועזב את המקום כשהוא פוסע בבטחה אל האושר הנכסף. את הזוג הזה שום מדבר לא צריך לעורר.

ואילו אני, רצתי בקריאות קרב לקומה השנייה, אל אמנונצ'ו שלי וצעקתי: "אמנון, אני אוהבת אותך!" שם, בחדר הקטן שבפנסיון, קיבלתי את התשובה הכי סקסית והכי רומנטית שגבר יכול לתת לאשתו: "מה קרה לך? מה המדבר הארור הזה עשה לך? את לא רואה שאני הולך למות? את לא רואה שאני קודח מחום? תביאי אקמול פורטה, תה עם לימון והמון טישו". כך, נגמרה ההתעוררות שלי במדבר עם המון אקמול פורטה, המון תה עם לימון ועם המון המון טישו.