alonאתם שטים ביאכטה כשלפתע אתם מגלים שהיא מתמלאת במים. מה עושים? מרוקנים את המים עם דליים או מחפשים את הסיבה לדליפה? נורית שם טוב, שנרטבה בעצמה משטף המים, מספרת על ההבדל המהותי בין הטיפול בתוצאה לבין הטיפול בסיבה, ועל מהפכה שמתחוללת שמובילה ישירות למפעל היצרן
אני חווה כי בתקופה האחרונה יורדים כלים ותובנות שמחוללים שינוי מהותי מהפכני וחסר תקדים באנושות במהות הטיפול הרגשי, ההבנתי, היצירתי והמימושי בבני האדם. מדובר במהפכה אמיתית לגבי מהות הטיפול. לא עוד טיפול בתוצאה אלא טיפול בסיבה שגורמת לתוצאה.
מי מכם הגיע לפסיכולוג בדיכאון ויצא ממנו לאחר 3 חודשים אדם חדש ושמח? מי הלך למאמן ויצא ממנו אחרי 3 חודשים אדם חדש ושמח? אני באופן אישי פירנסתי שלוש פסיכולוגיות במשך 8 שנים מחיי ומאמנת אישית בסדרה של 10 מפגשים – ודבר לא השתנה בתוכי. הכל נשאר כשהיה עד שהתחברתי להבנות של עולם הסיבות.
למה? כי האימון והפסיכולוגיה פותחו כשיטות טיפוליות על בסיס התוצאות, וכי השיטות הקיימות מכירות רק את התוצאות ואין להן כל הבנה באשר לעולם הסיבות. אין להן כל הבנה באשר לסיבות שמהוות את המקור, את היצרן, את המפעל שמייצר שוב ושוב את אותם התוצרים. השיטות הללו מזהות את התוצאות ומטפלות בהן.
מה הן התוצאות? – כאב, תסכול, דיכאון. מיהו היצרן שמצמיח שוב ושוב כאב וסבל? – הן לא מכירות ויודעות. היצרן שייך כבר לחלק הרוחי שבתוכנו, שהמדע והאקדמיה מתכחשים אליו לרוב.
למה הדבר דומה?
דמו בנפשכם שאתם שטים ביאכטה שלכם בים ולפתע אתם מגלים שהיא מתמלאת במים. המים, כמו הרגשות הכואבים שלנו, הם תוצאה של משהו.
מה אנחנו יכולים לעשות באותה סיטואציה?
אנחנו יכולים להתחיל לרוקן את המים עם דליים, כפי שאנחנו הולכים לפסיכולוג כדי לטפל בכאב שלנו, ואנחנו יכולים לנסות ולחפש את הסיבה לדליפה – דליפת המים, משמע הדליפה הרגשית שמשבשת את חיינו. כלומר, אנחנו יכולים לאתר את החור ממנו נכנסים המים, שהוא הסיבה להצפה של המים ביאכטה, ואנחנו יכולים לאתר את הסיבה בגינה אנחנו חווים בכלל הצפה רגשית (ההשוואה הזו כל כך יפה לדעתי דווקא משום שאנרגיית המים היא זו שיוצרת את העולם הרגשי שלנו, ועלינו להכיר אותה וללמוד לנהל אותה על מנת שהיא לא תנהל את חיינו).
כשאני מדברת על כך שהאימון והפסיכולוגיה פותחו כשיטות טיפוליות על בסיס התוצאות, אתם בטוח כבר חושבים בלבכם: "על מה היא מדברת?". שהרי הפסיכולוגיה מבוססת על מחקרים של שנים רבות וישנן אסכולות רבות שפיתחו פרופסורים מהשורה הראשונה.."על מה היא מתבססת, איפה המחקר שלה?".
אז אני אסביר, ואני רוצה לציין שבתור מדענית לשעבר ואשה שאיננה דתיה, אני יוצאת מתוך ידיעה שהמדע והדת הן שתי נקודות מבט של אותו הדבר. על כן, אביא לצורך המחשת דבריי ציטוטים מספר בראשית.
אז למה אני אומרת שהפסיכולוגיה והאימון בנויים על הבנת התוצאות?
לשאלה זו אני מפנה לפרק א' פסוק א' בספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ . וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם…"
לפני הבריאה היה מה שהיה, אך לא היה חומר. אלוהים ברא את החומר. המקום בו אנחנו חיים הוא תוצאה של בריאה. בני האדם הם תוצאה של הבריאה. הייתה סיבה לבריאה הזו, רק שאף פעם לא גילו לנו אותה, פשוט כי בעידן הקודם הידיעה הזו הייתה משבשת לנו את ההתפתחות שלשמה הושקעה כל כך הרבה אנרגיה – בהקמת הבריאה הנפלאה שלנו.
אם הבריאה עצמה היא תוצאה, הרי שכל הברואים בה אף הם תוצאה של הבריאה. כל המחקרים שנעשו אי פעם בעולמנו מתבססים אך ורק על תצפית שבוצעה על התוצאה, תצפית שבוצעה על הברואים. אף מחקר לא ערך תצפית על הסיבות לעצם הקמת הבריאה. לפיכך, כל המחקרים הפסיכולוגיים בפרט והמחקרים שנעשו באקדמיה בכלל התייחסו מאז ומעולם לחקר התוצאה.
האבסורד הוא שהמטרה מאז ומעולם הייתה לחקור ולגלות את הסיבות, אולם בהעדר גישה פיזית לעולם סיבות אנרגטי, כל שנותר להם לעשות זה לחקור את התוצאות ולנסות להבין מהמחקר את הסיבה לתוצאות. מה שקרה בפועל זה שנתגלו סיבות לתוצאות שאף הן תוצאות. למשל, גילו שמה שגורם לסרטן מסוים הוא גן מסוים אבל מה שלא הבינו הוא שגם הגן הזה הוא תוצאה פיזית של עצם הקיום שלנו פה. הסיבה לקיומו של הגן נעוצה בדי. אנ. איי אנרגטי שמגיע עם הנשמה והביטוי של הגן נעוץ בתסריט העלום איתה מגיעה הנשמה כדי להתפתח.
במשך שנים הוטמעה התפיסה המדעית שהגן הוא הסיבה למחלה, עד שהוכח מדעית שהתודעה היא זו שקובעת האם הגן הזה יבוא לידי ביטוי ויעורר בגוף את המחלה הקטלנית או לא, וזאת כפונקציה של המימוש העצמי של האדם והאופן בו הוא משחק את משחק חייו על פי התסריט הנשמתי.
אבל בואו נחזור אלינו.
כשתינוק יוצא מרחם אמו קורים שני דברים.
הדבר הראשון, נכנסת נשמה באפו.
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
הדבר השני, הוא פותח עיניים ורואה עולם שלם בחוץ שעליו לפענח וללמוד עם הזמן. הנשמה שנכנסה באפו, שקטה ובלתי מורגשת ואילו הסביבה רועשת, דומיננטית, דורשת, מחנכת, שיפוטית, ביקורתית, ומנסה כל הזמן לעצב את התינוק בדמותה. עד כדי כך, שעצם הקיום הנשמתי שבתוך תוכו הוא מודע לקיומו, נשכח ממנו.
יחד עם זאת, התינוק החמוד מכיל לנצח שני רבדים: את הרובד הרוחי-הנשמתי ואת הרובד החומרי ברמת העשייה. לכן, אנחנו מסתובבים עם שני מודעים – המודע ההכוונתי שאנחנו קוראים לו תת מודע ושמכוונן לעולם הרוח והמודע הפועל שמבצע בעולם החומר. ככל שהפעולה נעשית בהתאמה עם ההכוונה כך הדיוק שלנו במשחק חיינו עולה והמימוש העצמי, השמחה, ההנאה, האהבה, השלווה והאושר – עולים.
אלא מה, בפועל, בשל סיבות בריאתיות וחופש הבחירה, הסיבה לעצם כניסתה של הנשמה לגוף הפיזי והקטן של אותו תינוק נשכחה ממנו, ואין מי שיזכיר לו עובדה זו. למה? גם כי מי שמגדיר עצמו רוחני ו/או דתי לא מודע לעולם הסיבות, לא מחפש תשובות בתוכו אלא מקבל אותם מרבנים או ממורים רוחניים ומנטורים כאלו ואחרים. בנוסף, האנושות היום כל כך התרחקה מעולם הרוח וכל מה שמעניין אותה הוא להצליח בחומר מכיוון שהצלחה חומרית היא ההצלחה שהכי נראית לעין והכי ניתן לכמת אותה. אין לה, לאנושות, כל מושג שהצלחה חומרית שאינה טומנת בחובה התפתחות, מימוש עצמי, שמחה, אהבה ושלווה על פי משחק הנשמה – אינה הצלחה כלל וכלל.
מה קורה אז?
אין לילדים, ולימים גם למבוגרים, שום מושג שיש בתוכם נשמה שנכנסה לגוף הפיזי שמקורה בעולם הסיבות, ושכדור הארץ נברא לצורך ההתפתחות האישית של הנשמות. לכן כה "מפתיע" שאנחנו מסתכלים החוצה על הסביבה ומעתיקים את המצליחנים – את אבא, אמא, הגננת, מלכת הכיתה, ובבגרותנו ננסה לחקות גם את כל מי שאנחנו רוצים להיות כמותם. ואופס…מתברר שלא משנה כמה ננסה להעתיק, לא נצליח כי מקור יש רק אחד. ואז, במקרה הטוב נחוש תסכול, לא מספיק טובים ונחווה כאב וסבל.
ומה הבעיה בזה?
הבעיה היא שאנחנו לא מסתכלים למקום הנכון. אנחנו לא מסתכלים פנימה, לאיכויות האישיות הנשמתיות שלנו, שמאפשרות לנו לשחק את משחקנו הכי טוב על הבמה שלנו. אנחנו לא מבינים שיש סיבה התפתחותית לעצם קיומנו וכדי לשחק את משחקנו האישי הבאנו אתנו מצבר אנרגטי מלא בכל טוב. אם נשחק את משחקנו בלי לפזול לצדדים, האנרגיה שלנו תהיה זמינה לנו בכל צעד בחיינו. אנחנו לא מבינים שאם נשחק את המשחק האישי שלנו, ההצלחה האישית שלנו תהיה בלתי נמנעת, וכתוצאה מכך נחוש עוצמה, אושר ומימוש עצמי והגורם מספר אחד לכאב וסבל – ההשוואה – ייעלם מהמשחק.
מכיוון שאנחנו נמצאים במקום של בחירה חופשית והבחירה של כל אחד לגבי איך לחיות את חייו מצויה בידו, אזי השאלה המסכמת היא: מה אנחנו בוחרים?
להמשיך כל חיינו לאסוף בדליים את המים שנכנסים ליאכטה השוקעת שלנו? כלומר, לטפל לנצח בתוצאות בכאב ובסבל שנגרמים מהעובדה שאנחנו לא מחוברים לעצמנו, למשחק האישי שלנו ולאנרגיית המשחק שבתוכנו?
או
לסתום את הדליפה? כלומר, להתחבר למי שאנחנו ולהביא את עצמנו יותר ויותר לידי ביטוי – עם הבנת הסיבות למשחק, הסיבות לבריאה הזו, מי אני כנשמה ומה היכולות שהבאתי איתי לצורך המשחק – ולחוות רגשות הווייתיים של שמחה, שלווה ואהבה?
