הכבשה השחורה שלי

בכל משפחה יש "כבשה שחורה". זאת, שמלבינה את השיער לאמא, או כמו שאמנון שלי מכנה את שלנו: "תוגת אמו", אבל בדרך כלל לא מדברים על זה בציבור. רק אצל חברתי הטובה נחמה אין בעיות בכלל עם הילדים. להיפך.

"נחמה", אני שואלת אותה, "מה שלום הבת שלך שלמדה 30 שנה נגינה אצל טובי המורים בארץ ובעולם?". "נהדר", היא עונה. "היא יושבת אצלי בבית ומחכה שבכל רגע, ממש בכל רגע, יקראו לה לנגן עם הפילהרמונית".

"נחמה", אני ממשיכה להתעניין, "ומה שלום הבן שלך שצייר על כל הקירות בבית ולמד ציור ופיסול 20 שנה ויותר?". "נהדר", נחמה משיבה, "הוא יושב אצלי בבית ומחכה שכל רגע, אבל ממש כל רגע, יזמינו אצלו תערוכה למוזיאון גוגנהיים".

"ונחמה", אני זורקת את הפצצה אחרונה, "ומה שלום הבן שלך שפתח דוכן חמוצים בשוק בחדרה?". "שיהיה בריא", היא עונה, "כפרה עליו, אם לא היה, כולנו היינו מתים ברעב".

סיפור עצוב זה מחזיר אותי ל"תוגת אמו" שלי, הבן יקיר לי, התינוק בן ה-30 שהורג אותי לאט לאט כי עדיין הוא רוכב על אופנוע.

ומעשה שהיה כך היה: גשם. חורף. הבניינים בכפר הים בגבעת אולגה נעים ברוחות העזות. הטלפון מצלצל. אני מרימה ושומעת את הקול של אבישי שלי, ובלי להקשיב אני מתחילה לגמגם:"איזה בית חולים? איזו מחלקה?".

"שום בית חולים ושום מחלקה", עונה לי אבישי בכעס, "אני תקוע על הכביש ביציאה מנתניה. בואי לקחת אותי!" אההה… 'בואי לקחת אותי' זו לא המחלקה שלי, אני מחלקת אסונות וטראומות. 'בואי לקחת אותי' זו המחלקה של אמנון שלי.

אני תוקעת עמוק את המרפק לתוך צלעותיו של אמנון ואומרת לו בקול הכי רס"רי שלי: "אמנון, הבן שלך!" ודוחפת לידיו את הטלפון.

שתיים בלילה. אמנון מתרומם מהמיטה ומשמיע קולות מוזרים, מעין נהמות: "שיילך לעזאזל הבן שלך! (כשיש בעיות – הוא "שלך"). שיישן על הכביש. נמאס לי מהאופנוע הדפוק שלו. קומי את!".

ה"פיג'מיקה" וה"פנטופליקס"

כאן, בנות יקרות, אני זקוקה לתמיכתן – קמה אם השנה, קרי אנוכי, במלוא תפארתה, כלומר עם "פיג'מיקה" וה"פנטופליקס".קודם, נדבר על ה"פיג'מיקה". כל יום הולדת שלי אמי הייתה שואלת אותי בקול סקסי: "קואלו קרס קרידה?", כלומר – "מה רצונך יקירה?". לא חשוב מה הייתי אומרת, והיא הייתה יורדת לשוק ברמלה עם שני סלי פלסטיק צהובים, עם בדים בידיות (כדי שלא יחתוך לה), וקונה בד פלנל ורוד עם פרחים כחולים קטנים. היא הייתה תופרת לי במו ידיה הענוגות פיג'מה לתפארת מדינת ישראל על פי הגזרות שבעיתון הגרמני "בורדה".

שתי תכונות יש לבד פלנל מהשוק ברמלה: אחת, אחרי הכביסה הפרחים הקטנים הכחולים הופכים לעננים. שתיים, אחרי הכביסה אין שום סיכוי לעשות ילדים. לא צריך שום אמצעי מניעה. הפיג'מה של אמא שלי היא 100 אחוז בטוחה. אחרי כביסה ה"פנטלונים" נדבקים לגוף והחולצה לא נפתחת. וגם אם מדובר בגבר גבר, אחרי שנאבק בכפתורים הוא כבר שכח למה התכוון המשורר.

ולגבי ה"פנטופליקס" – קניתי בשוק נעלי בית ורודות שנראות כמו פודל, אבל מרוב כלים וספונג'ה הן נראו כמו פודל שהתפלש בבוץ.

וכך, בהופעה הנ"ל, אני יוצאת לדרך להציל את "הנסיך הקטן", את "הבן יקיר לי אפרים". אני זוחלת/מתנדנדת עם המפתחות לעבר המכונית, מדליקה ונוסעת. בדרך עולות בראשי מחשבות מאוד פילוסופיות: "למה, לעזאזל, דווקא בשתיים בלילה? למה, לעזאזל, דווקא בגשם הזה? למה, לעזאזל, לא תיקנתי את המגבים? אני לא רואה כלום. מרוב מחשבות והגיגים על מר גורלי ועל מידת הפרייאריות שלי, עברתי את הצומת הנכון.

מה עכשיו? אמשיך עד לתל אביב עם ההופעה המאוד 'אינטימית' שלי? איפה, לעזאזל, עושים פה עכשיו סיבוב? ממילא חושך מוחלט, השעה שתיים בלילה, אין פה אף אחד, החלונות מכוסים אדים – אז אני עושה רוורס קטן כדי להגיע לסיבוב…פתאום בבבבוווום!

אני יוצאת מהמכונית ולא מאמינה למראה עיניי: מאחורי, צמודה למכונית שלי, מכונית שכל הפרונט שלה מעוך, וממנה יוצא לעברי "עוג מלך הבשן", מהסוג של חי-דומם-צומח, שמביט עליי בתימהון ולוחש בקול מאיים: "את לא נורמלית גברת?! מי נתן לך רישיון?".

אומרים שכל מה שקורה בחיים הוא שיעור, אז השיעור שלמדתי באותו לילה חורפי: לא הולכים לישון עם פיג'מות. הולכים לישון תמיד בלבוש 'ספורט אלגנט', כי את אף פעם לא יודעת מי יצלצל בשתיים בלילה ולאיזו משימה תצטרכי לצאת.

אתם רוצים לדעת מה קרה בסופו של לילה הזוי זה לילד שלי? ובכן, הוא תיקן את האופנוע ונסע לישון אצל החברה שלו בלי, כמובן, לטרוח להודיע לנו שהכול בסדר.

זה מזכיר לי את שתי הנשים שנפגשות בחיבוקים בבית הקפה. הן מתיישבות ומזמינות קפה הפוך עם חלב דל שומן, עם משהו קטן בצד.

ואז אומרת האחת: "אההההה…."

ועונה לה השנייה: "אהההההה…."

ואז ביחד הן אומרות בסיפוק: "טוב, דיברנו מספיק על הילדים!"